מעיון בערעור ובתגובות לו, נראה כי למחלוקת שבפני צדדים לכאן ולכאן; ואף כי חלק מן הספקות שהעלה המנהל המיוחד נוכח טענות המערער אכן מעוגנות בהלכה הפסוקה ובשורת ההגיון, הרי שדומה כי לא כל הבעיות והסוגיות הדורשות הכרעה זכו לביטוי בהחלטה.
על-פניו, אין ולא תתכן מחלוקת כי המערער אכן הועסק לאורך התקופה או למצער חלק ממנה בידי המכללה שבפירוק. זאת, כאשר החל משלב מסויים ביקש המעסיק ליצור "מראית עין" של העדר יחסי עובד-מעביד, אשר (ואעיר זאת בזהירות), יתכן שהוא משקף יותר מגמות לא רצויות הרווחות בקרב חלק מן המעסיקים, מאשר את המצב לאשורו.
קשה שלא לתהות, עד כמה מרצה המועסק על-ידי מכללה, אף אם בתור מרצה מן החוץ ובלא מסגרת קבועה, הוא אכן "פרילנסר" בלא תבנית עבודה קבועה; והאם אכן "שכר סופרים" הוא אכן הדרך הנכונה להגדרת אמת של התשלום שקיבל; ושמא, היתה זו הגדרה נוחה למעביד, אשר "הגמישות התעסוקתית" עליה הקפיד, יתכן ותורגמה אצלו יתר על המידה אף ב"גמישות עובדתית" בדיווח וייצוג אמת של עבודת המערער.
אין ספק, כי למעביד היתה שליטה, למצער במידה רבה, על שעות העבודה, מספר הקורסים ומתכונתם. זאת, וודאי ברמה שהכתיבה שעות ותגמול קבוע יחסית, למצער עבור כל סמסטר וסמסטר. אי לכך, מקום בו (לדוגמא) סמסטר פלוני מתחיל במרץ ונגמר ביוני, הרי שתלוש שכר ממרץ, יתכן מאד שהוא מהווה עדות ראייתית, אף אם לא מוחלטת לגמרי, להעסקה באותו סמסטר.
זאת ועוד; ספק בעיני, אם המנהל המיוחד העניק משקל מספיק לעובדה כי למערער ניתנו בפועל המחאות, ואלו חזרו מפאת העדר כיסוי מספיק. שהרי, לא עלתה טענה כי המערער, לצד הקורסים או השירות הדומה שהעניק למכללה, ניהל מולה אף עסק אחר או סיפק לה סחורות, בגינן יתכן וניתן לו השיק דנן.
עד כאן, בעיות שנפלו בהכרעתו הנוכחית של המנהל המיוחד, המצריכות תיקון. אלא, שמן העבר האחר אף כמה מטיעוני המערער מגלים מידה רבה של בעייתיות.
ראשית:
במלוא הכבוד לפסק-דינו של בית הדין לעבודה, הרי שבנסיבות המקרה דומה כי משקלו הראייתי הינו קלוש ביותר. לא זו בלבד, כי אין עסקינן בפסק-דין שניתן אגב הכרעה לגופן של פלוגתאות; מדובר למעשה באישור פשרה בין הצדדים,
ערב ההקלעות לחדלות פרעון, במסגרתה ויתר המערער על התביעה האישית כנגד בעלי המניות, ואלו מאידך הודו, בשם החברה, במלוא תביעותיו. אין צורך להכביר מילים, כי התנהלות זו מצד המשיבים שקולה להעדר הגנה, וסביר כי נעשתה מתוך שיקול כי הם עצמם לא ינזקו מכך כי יודו בחוב שיועמס על חברה חדלת פרעון, ויגולגל בסופו של יום אל קופת המוסד לביטוח לאומי.
שנית:
אמנם, המערער אינו פרילנסר במשמעות של עובד אשר אין כל סדר מוסכם, מכסה או כללים מנחים לשעות עבודתו. אולם, מעמדו עדיין שונה מעובד המבצע עבודה סדורה בשיעור קבוע מראש לאורך תקופה של שנים, מראשית העסקתו ועד לסיומה (עם קריסת החברה). עניין לנו ב"מעין מרצה" מן החוץ, ששכרו הוא נגזרת של הקורסים שהעביר, ואין כל וודאות כי מספר פלוני של קורסים שהועבר בסמסטר אחד, יועבר גם בסמסטר אחר.
אי לכך, על המערער להתכבד
ולהביא ראיות ברורות לקורסים שהעביר בכל סמסטר וסמסטר לתקופות העסקתו. אכן, וודאי שלא ניתן לצפות מאדם מן הישוב, שאינו איש עסקים, כי ישמור כל תלוש ותלוש לאורך שנים. אלא שחרף זאת, נטל הראיה עודנו מוטל עליו, ובהעדר תלושי שכר, עליו להתכבד ולמצוא דרכי הוכחה אחרות - כגון מסמכים רשמיים של המוסד, סילבוסים וכיוצא באלו, המוכיחים את הקורסים שהעביר, מועדיהם ומספרם.
על-כן, אני מורה להחזיר את תביעת החוב אל המנהל המיוחד, בכדי ששני הצדדים יפעלו בהתאם להנחיות נשוא החלטתי; זאת, באורח שיאפשר הכרעה עניינית וצודקת בתביעתו של המערער.
בנסיבות המקרה ונוכח התוצאה אליה הגעתי, הרי שבשלב זה אין מקום לחייב מי מהצדדים בהוצאות.
ניתנה היום, כ"ט שבט תשע"ב, 22 פברואר 2012, בהעדר הצדדים.